רועי(שם בדוי) בן 6 מציג מיומנויות מוטוריות שמעוררות קנאה והשראה. באבחון סטנדרטי מראה תפקוד מוטורי תואם לגילו. על פניו אין צורך בהתערבות טיפולית פיזיותרפית. יחד עם הצטיינות בתחום המוטורי חווה קשיים בהתמודדות עם תסכולים, חווה התקפי זעם. תגובותיו אין מווסתות ברגעי התסכול. משתמש באלימות פיזית ומילולית על מנת להתמודד עם קשיים שחווה.
אני מחליטה שיש מקום לטיפול פיזיותרפיה. מקום בו רועי יכול לקבל כלים להתמודד עם קשיים שלא בהכרח מוטוריים. מקום בו לרועי יש לגיטימציה להיות מתוסכל, כועס, מחריב. מקום בו יכול ללמוד כלים לווסת את תגובותיו ולתת להם ביטוי מלא בסיטואציה מותאמת עבורו.
אנחנו מתחילים יחד תהליך טיפולי.
"פיזיותרפיה בהסוואה" של אימון אגרוף. רועי פוגש אותי לפני הכניסה לחדר בביטויים קשים להכלה "אני מת להכנס לחדר כדי להרביץ לך" , "אני ארביץ חזק כדי שזה יכאב". בחדר מוגדרים גבולות מאוד ברורים שמהווים אבן יסוד ובסיס לתהליך הטיפולי שנעבור יחד. אפשר להתאמן באגרוף רק בחדר ורק איתי. הוא לא יכול להשתמש בטכניקות שלמד עם חברים או מחוץ לחדר הטיפולים. הוא לומד אגרוף כדי לדעת לשלוט בתנועות שלו ולשלוט בגוף שלו ולא בשביל לתת מכות.
הרצף הטיפולי קרוב ככל האפשר למציאות של ספורטאי. יש שלושה חלקים כשהראשון הוא חימום, השני אימון על טכניקות שליטה גופנית והשלישי הוא "קרב אמיתי". רועי בתחילת טיפול רוצה לעבור ישר לשלב של הקרב. לעמוד מול היריב (מולי) ולהרביץ לו. הוא לומד ששני השלבים הראשוניים הם הכרחיים על מנת שיהיה שותף בחלק של הקרב. הוא מקבל את זה. בחימום אנחנו עסוקים בריצות, קפיצות, סקווטים ושכיבות שמיכה. בשלב של האימון נותנים בוקסים ובעיטות לפוף, חבית ונחום תקום. ובשלב של הקרב נלחמים. נלחמים תוך משחק ותוך ריקוד משותף. נלחמים על המקום של רועי להיות בסדר גם כשזה מתסכל וקשה. נלחמים על מנת לתת ביטוי מלא לאגרסיות, תוקפנות וללמוד לשלוט בהם.
הוא לומד. ובוקר אחד לפני הכניסה לחדר רועי פונה אלי בשאלה "אפשר במקום אגרוף לשחק היום?" "למה אתה מתכוון כשאתה אומר לשחק?", אני שואלת. "לשחק במסלולים כמו שאני משחק עם דורית"(שם בדוי, מטפלת נוספת של רועי). באותו יום בנינו מסלול מוטורי. עם טרמפולינות ונדנדות וקורות וסולמות. שיחקנו! החדר היה המקום הבטוח שבו אפשר לכעוס, לצעוק, לפרק, להחריב ויחד עם זאת היה אפשר לשחק, לצחוק, לחוות ולהנות.
לעיתים המטרות בחדר פיזיותרפיה אינן מוטוריות. לא עבדנו על חיזוק שרירים או מיומנויות קפיצה. עבדנו על מיומנות מאוד משמעותית בחיי הילד. לקבל את עצמו כשהוא כועס בדיוק כמו שהוא מקבל את עצמו כשהוא צוחק. לדעת להתמודד עם כעס, תסכול והפסד בדרך מותאמת שאינה פוגעת בו עצמו או בסביבתו.
התקפי כעס ירדו בעוצמתם ותדירותם פחתה. היום תגובותיו של רועי מווסתות ומותאמות יותר. לעיתים הוא מבקש להתאגרף ולעיתים לשחק. וכשבא לו רעיון משוגע הוא אומר "אפשר היום גם להתאגרף וגם לשחק?" "כמובן, מקסים שלי אפשר גם וגם".
אלונה סבלין פיזיותרפיסטית ילדים